למרבה האירוניה, החתירה הכלבנית של ארצנו להסתפק בעצמם באורז בשם ביטחון תזונתי הייתה תוצאה לא רצויה הפוכה להפחתת ביטחון המזון של הפיליפינים. הסיבה לכך היא כי מצרך המזון שלנו הפך להיות פחות ופחות זול עם השנים, כאשר הרגולציה ההדוקה של הממשלה על יבוא אורז העלתה את מחיר האורז המקומי בהדרגה, במקום לשמור עליו יציב או אפילו להפיל אותו. ומכיוון שאורז הוא תמיד המזון הראשון שמשפחה ענייה תרכוש, מחירי אורז גבוהים משאירים פחות, אם בכלל, מתקציב המזון הצמוד למזון וירקות חלבונים. שיעורי התזונה הקשים הגבוהים שלנו, אשר אצל ילדים צעירים פוגעים בהתפתחות מוחית וגופנית לכל החיים, יכולים בהחלט להתחקות אחר כך.
סזאר מונטנו וסאנשיין קרוז החדשות האחרונות
היום ומחר מקיים משרד החקלאות פסגה לאומית לביטחון תזונתי, ששיאה לפני הפסגות רבות שקדמו לה. אך חייבת להיות הבנה משותפת של הנושא המרכזי של ביטחון תזונתי, מכיוון שמשמעותו קובעת את הפעולות המתאימות שיש לנקוט כדי להמשיך בו.
ההגדרה המקובלת בעולם הגיעה מפסגת המזון העולמית בשנת 1996 של ארגון המזון והחקלאות (FAO). ביטחון תזונתי, כך נאמר, קיים כאשר לכל האנשים, בכל עת, יש גישה פיזית וכלכלית למזון מספיק, בטוח ומזין העונה על צרכיהם התזונתיים והעדפות המזון שלהם לחיים פעילים ובריאים. ההגדרה הזו מגדירה ארבעה ממדים בהגדרה זו: זמינות, גישה, ניצול ויציבות. מאז 2012 שימש המדד העולמי לביטחון תזונתי ככלי הערכה, הבוחן 59 מדדים ייחודיים המקובצים לארבע קטגוריות: משתלמות; זמינות; איכות ובטיחות; ומשאבי טבע ועמידות. האחרון היה תוספת חדשה בשנת 2020, מתוך הכרה ששינויי אקלים מהווים איום גדול על יציבות מערכות המזון ברחבי העולם.
אז עד כמה אנחנו בטוחים במזון? הפיליפינים מדורגים במקום ה -73, או במחצית התחתונה של כל המדינות המדורגות. בתוך האסיאן אנו עומדים מאחורי כולם פרט לקמבודיה ולאוס. בין הקטגוריות, הדירוג הנמוך ביותר שלנו הוא משאבי טבע ועמידות (עם ציון של 35.8 מתוך 100), המשקף את הפגיעות שלנו לפורענות טבעיות, במיוחד טייפונים שנתיים ואל ניניו ולה-נינה תקופתיים המביאים לבצורת ושיטפונות. על זה, אנו גרועים יותר מכל שכנינו באסיה למעט אינדונזיה. במחיר סביר למזון, אנו עומדים מאחורי מיאנמר, קמבודיה ולאוס. השלושה נמשכים מההכנסה הממוצעת הנמוכה שלהם, ומקזזים את היתרון שלהם במחירי המזון הנמוכים יותר, בהיותם עודפי יצרני אורז ויצואנים.ראש העיר איסקו: הכל להרוויח, הכל להפסיד עמיתים ממוטרים? מה סובל מהחינוך הפיליפיני
אנשים נוטים לבלבל בין מזון עצמאי לבין ביטחון תזונתי, שאינו שווה ערך. אין עוררין כי אספקה עצמית של מזון רצויה לביטחון תזונתי ארוך טווח, במיוחד אם למדינה יש מקורות טבעיים וטכנולוגיים כדי לאפשר זאת. אולם הספקה עצמית של מזון אינה תנאי הכרחי וגם לא מספיק לביטחון המזון. הספקה עצמית של מזון מבטיחה רק זמינות, אך ללא נגישות רחבה ונגישה של מזון, אין ביטחון תזונתי לפלחים גדולים של האוכלוסייה. מדינה יכולה להיות מאובטחת במזון מבלי שהיא אוכל מספיקה בעצמה, או שהיא יכולה להיות אוכל מספיקה בעצמה אך לא אוכל מאובטח. סינגפור תהיה דוגמה לראשונה, והיא מדורגת בעקביות בין המזונות המאובטחים ביותר בעולם, ובכל זאת מייבאת את עיקר צרכי המזון שלה. הפיליפינים קרובים יותר למקרה האחרון, מכיוון שהם כמעט מספקים את עצמם באורז הבסיסי שלנו, אך מכיוון שהפיליפינים צריכים לשלם הרבה יותר עבור האורז שלהם מאשר הצרכנים בשכנותינו, מספר גדול של פיליפינים אינו מאובטח במזון ותת-תזונה.
כמה ין זה סודה
האם זה מרמז שעלינו להסתמך רק על יבוא עבור מרבית או כל צרכי המזון בנימוק שהם זולים יותר? ברור שלא! מה שזה אומר הוא שעלינו להמשיך בייצור מזון מקומי מקסימאלי במידה שנוכל לייצר אותו ביעילות ובפרודוקטיביות, בעלות דומה לזו במקומות אחרים, כפי שמשתקף בדרך כלל במחירים בינלאומיים. במקום להסתמך על מגבלות סחר שרק העלו את מחירי המזון שלנו ואת חוסר הביטחון התזונתי לאורך השנים, זה מה שכל הדיונים וההחלטות של הפסגה צריכים להיות כל העניין.
[מוגן בדוא'ל]