יש לך אנשים שאומרים את זה שוב ושוב שהפיליפינים הם מדינה ענייה, ולכן אנחנו לא צריכים לצפות שיהיו לנו דברים שיש למדינות עשירות יותר.
כמו טיפול רפואי טוב, כמו זה של קנדה, שבזכות טיפול רפואי אוניברסלי, אנשים לא צריכים לפשוט רגל כשיש להם מחלה קשה. ולמרות שהמערכת שלה אינה מושלמת, לפחות אנשים לא דואגים להיפנות מבתי חולים כשיש להם מצב חירום.
או תחבורה טובה יותר, כמו זו של יפן, שכבר בונה שינקנסן חדש של מגלב, אפילו שמערכת הרכבות הקיימת שלה מקדימה עשרות שנים את הרכבות הרקועות שלנו. או זו של הולנד עם רשת פסי האופניים הענפה שלה שמאפשרת ל -24 אחוז מאוכלוסייתה לרכוב על אופניים מדי יום.
או חיסונים, כמו אלה שכבר התגלגלו בארצות הברית, בריטניה, סינגפור ומספר הולך וגדל של מדינות אחרות. אבוי, אחרי שבילינו חודשים שהבטחנו שנחכה לחיסון. זה כמעט כאן, הנשיא מציין כעת את העניים של הפיליפינים כתירוץ לכך שנשארנו מאחור מבחינת רכישת וגלגול חיסוני COVID-19.ראש העיר איסקו: הכל להרוויח, הכל להפסיד עמיתים ממוטרים? מה סובל מהחינוך הפיליפיני
עכשיו, אני לא מכחיש את העובדה שרבים מהפיליפינים עניים וכי מגפת ה- COVID-19 החריפה את רמות הרעב, האבטלה והעוני שלנו. ואני לא מכחיש את המציאות הסטטיסטית שמבחינת הכנסה לנפש, הפיליפינים מדורגים במקום ה -120 בעולם לצד אנשי אסווטיני ואל סלבדור.
עם זאת, השיח עלינו להיות מדינה ענייה אינו שלם ולא מדויק במקרה הטוב ומסוכן במקרה הרע, ממספר סיבות.
ראשית, האמירה כי הפיליפינים היא מדינה ענייה מנוגדת למורשת העושר והעושר שלנו, ולכן מלכתחילה התיישבו וניצלו אותנו. מזהב בוטואן למגוון הביולוגי העצום של פלאוואן, משפע הים המערבי בפיליפינים ועד לעושר ההון האנושי שלנו, הפיליפינים - הכלכלה ה -27 בגודלה בעולם כיום - החזיקה בעושר כה רב, אך לא הרווינו מכך . הכרה בעושרנו יכולה להוביל אותנו לשאוף לדברים טובים יותר ולדרוש אותם, ואילו פשוט קבלת היותנו עניים יכולה להוביל לתבוסתנות ולהתנהגות בלתי מכובדת שמדגים הנשיא.
שנית, וקשורה לראשונה, האמירה כי הפיליפינים היא מדינה ענייה מאמתת את עובדת העוני של עמנו, ומסתירה את אלימות מקורו. זה כמו לומר שמישהו מת כאשר הדרך המדויקת יותר לנסח זאת היא שהוא נרצח. זה מאפשר לאנשים האחראים לפשיטת רגל על הממשלה שלנו ולבזוז את האומה שלנו, מרקוזה המילולית והפיגורטיבית, לברוח מאחריות.
שלישית, האמירה שהפיליפינים היא מדינה ענייה מציבה ציפיות נמוכות לממשלתנו, ומשמשת תירוץ לחוסר יכולת, רשלנות ושחיתות. למעשה, שכנינו עם פרופילים כלכליים דומים הצליחו להשיג טיפול רפואי אוניברסלי, תחבורה יעילה יותר ותגובה טובה בהרבה ל- COVID-19. שקול למשל את אינדונזיה שכבר רכשה חיסונים או את וייטנאם המפתחת תוכנית חיסונים משלה. כפי שמראים קלחת ה- P50 מיליון וההעדפה הבלתי מוסברת לחיסונים סיניים יקרים יותר, הבעיה היא שלא אין לממשלה כסף, אלא היא מנצלת את כספה לדברים הלא נכונים.
לבסוף, האמירה שאנחנו מדינה ענייה משטחת את חוויות ארצנו, המאופיינות באופן מדויק יותר באי שוויון, ולא בעוני. בדיוק כמו המונחים מדינה המתפתחת או אפילו מדינה עם הכנסה בינונית - כך אנו מסווגים רשמית - היא מסתירה את העושר המגונה, הפריבילגיה והעונש שעליהם נהנים מעטים, ואת הנוחות היחסית שנהנים רבים מאיתנו המונעים מאיתנו להזדהות עם רוֹב. האמירה שאנחנו עניים מפיצה - ומפזרת - את האחריות, אך ההכרה בכך שאנו לא שווים מעלה שאלות לגבי חוסר ההגינות של החברה שלנו וכיצד מונצח חוסר הוגנות זה לדורות.
דיון פרטיות מול אבטחה יתרונות וחסרונות
וכך בפעם הבאה שאתה שומע אנשים אומרים שהפיליפינים עניים, שאל אותם למה בדיוק הם מתכוונים לומר זאת. ובמקרה של מנהיגינו, שאל את עצמך את הסיבות האפשריות מדוע הם ידברו במונחים כאלה.
שכן, אכן איננו מדינה ענייה. אנחנו מדינה שדודה. זכור זאת כאשר הפוליטיקאים שלנו מאבטחים לעצמם מיליונים אך טוענים כי חסרים לנו המשאבים להגן על עובדינו, לחסן את עמנו ולתמוך באלה הנמצאים בקצה אורך הדרך של אי שוויון מבני ואי צדק חברתי.
[מוגן בדוא'ל]