לרוב, אני לא אוהב את האדם שמביט בי בחזרה כשאני מסתכל במראה. אני בוהה במראה ורואה את אותה זקנה; הקליפה של אדם שנבלה על ידי שקיות עיניים ופצעונים הנובעות מלילות ללא שינה ותחושה כללית של תשישות המונעת על ידי מגפה. קשה להאמין שהאדם הזה, ההאנשה הזו של עצב ועייפות מקיפים, הוא מה שהפך לאותה ילדה שהייתה כל כך מלאת חיים ותקווה בגיל שש.
בעיני בת השש הייתי צריכה להיות טובה יותר לעשות את עצמי עד עכשיו. בעיניי בת ה -15, כבר אמורה להיות לי קריירת כתיבה פורחת - כלומר בנוסף להיות טובה יותר בלהפוך את עצמי ליפה. אבל בגיל 26 זרקתי את כל הרעיונות האלה מהחלון. עכשיו כל מה שאני רוצה לעצמי זה מנוחה. וכשאני אומר מנוחה, אני לא מתכוון רק לישון מלא שמונה שעות. מעל לכל דבר אחר, אני רוצה מראית עין של הפוגה מכל מאפיין ואבן דרך אחרת שמצפים ממני מאז שהתחלתי ללמוד לקרוא.
במקום להיות טוב יותר בלהפוך את עצמי ליפה, אני כל הזמן לא מצליח לגרום לעצמי להיות ראוי למבט שני. במקום קריירת כתיבה פורחת, יש לי שתי משרות ומגוון הופעות צדדיות שתופסים את כל האנרגיה שלי, ולא משאירים זמן לעיסוקי היצירתיים. במקום סוף סוף להיות בטוחה מספיק כדי לצמוח מהביישנות שלי, אני כל הזמן נוקבת על ידי כישורי חוסר הביטחון. במילים אחרות, אני לא אני שרציתי להיות בגיל שש. לא לעמוד בציפיות של אף אחד זה בסדר. מה שרע זה לא לפגוש את שלי.
בראשי, הילדה המושלמת תהיה מהסוג שיש בו פגמים, אך עדיין מצליחה להיות ללא רבב. היא תהיה ידידותית ואדיבה, תמיד אומרת את הדבר הנכון בזמן הנכון. יש לה חברים רבים שהיא עדיין מצליחה לשמור עליהם אחרי כל השנים האלה. היא יפה בלי להתאמץ יותר מדי, ומותג הקסם שלה מאפשר לה לגרום לכל אחד לעשות מה שהיא רוצה. יש לה מערכת יחסים מושלמת עם משפחתה שפשוט מעריצה את כל מה שהיא עושה. היא תהיה פופולרית במצב לא מקוון ומקוון, ואף תזכה לתשומת ליבם של שמות המדיה החברתית הגדולים שיכולים לגרום לכל אחד ללכת, מי היא? יש לה בן זוג אוהב, והיא יודעת לגרום לאותו אדם להרגיש את האדם הכי בר מזל בעולם שיש לה.ראש העיר איסקו: הכל להרוויח, הכל להפסיד עמיתים ממוטרים? מה סובל מהחינוך הפיליפיני
היא תצליח במסלול הקריירה שבחרה כבר בתיכון. אם היא אמנותית, היא הייתה מוציאה כל הזמן עבודה ולא תצטרך להתמודד עם התקפי בלוק יצירתי ממושכים. היא תוכר בזכות מאמציה, והיא תשמח. בקיצור, היא לא תהיה אני.
בניגוד לבחורה המושלמת, אני תמיד מצליחה לפשל הכל. אני אף פעם לא מרגיש יפה, ולפעמים נראה לי שגורם לעצמי להראות גרוע יותר. אין לי אפילו חוש סגנון נכון לפצות על הכל. אני אומר את הדברים הלא נכונים בזמן הלא נכון, ויש לי רק קומץ חברים שאני עדיין מצליח לומר להם את הדברים האלה. אני כל הזמן שם את האני האמיתי והדעתני שלי על המושב האחורי כשאני עם משפחתי, כי אני פחדני מכדי להתעמת איתם על אמונותיהם. אני בכלל לא פופולרי, ונראה כאילו אני חי את כל חיי רק על צף הזרם של החברה.
אם הייתי צריך לסכם את הקריירה שלי במילה אחת, זה היה קיפאון. למערכת היחסים הרומנטית שלי זה יהיה בלבול. מוטרדים משני עשורים של חרדה וטראומה רגשית, קשה לי להבין מי מהרגשות שלי תקף להרגיש יותר. בשני ההיבטים, אני פשוט לא מרגיש כאילו הייתי אי פעם טוב מספיק.
הלוואי שיכולתי להפסיק להיאבק, אני באמת כן. הלוואי שיכולתי לעשות הכל כדי לשנות את עצמי המוגדר כברירת מחדל, זה שהופך את הבכי להרגל יומיומי וחוסר תחושה למצב של תבוסה. הלוואי שיכולתי למצוא את כפתור האיפוס אי שם בשקעי היקום, כי אני כבר לא יודע להתקדם לשלב הבא. אני ממשיך לפגוע בעצמי כי אני לא יכול להיות כמוהם ואני לא יכול להיות כמוה, הילדה המושלמת. כמו מה שאמרה סילביה פלאת, אני לא תמיד טובה ואדיבה ואוהבת. לפעמים אני מכה או מסתגר כשמפעילים אותי, בזכות המוח שלי מחובר לביצוע כל הזמן של תגובת לחימה או מעוף. אני כל הזמן מנסה כמיטב יכולתי למרות שזה נראה כמו אבוד - כאילו אני אבוד. אני לא הילדה המושלמת, וזה מרגיש שכולם שאכפת לי מהם יסבלו גם בגלל זה.
בראש שלי, פשוט הייתי מסיים את זה עם, אבל זה בסדר כי סוף סוף למדתי לאהוב את עצמי. העניין הוא שאני עדיין עובד על לאהוב את עצמי. אני עדיין מנסה להתעורר כל יום בלי להרגיש שאני צריך להתאמץ יותר מדי כדי להרגיש מספיק טוב. עדיין יש לי מועדים שהוטלו על עצמי להיות טובים יותר, וזה מרגיש כמו לעזאזל בידיעה שאני בקצה הרחוק של מקל המדידה. אני עדיין מחכה ליום שאפסיק לטבוע במחשבותי ורגשותיי כדי שאפסיק להרגיש אנוכי כשאני מתרחק מהאנשים שאני אוהב.
אבל זה לא הסוף, נכון? אני אשאיר את כל היפים עם גופי החוף המושלמים לגן העדן של המדיה החברתית שלהם. החברות הגותיות העצבניות, הגוזלים הספורטיביים והאמנים ללא רבב באולפנים המגניבים שלהם ולופטים ללא רבב של חדר שינה אחד שאני לא יכול להרשות לעצמם. כולם מושלמים, אך יחד עם זאת פחות בדרכם שלהם. אני פשוט מגלה חוסר שלמות לעתים קרובות יותר מכפי שהם.
אולי הבחורה המושלמת אכן קיימת אי שם בעולם. אולי יש הרבה בנות כמוה. אבל היא לא אני, ולעולם לא תהיה. ובסופו של דבר, אולי לכולנו יהיה טוב יותר ככה.
* * *
אנדראה ריברה, בת 26, היא סופרת עצמאית שבסיסה במקאטי.
בקר ב- inqyoungblood.com.ph