'הלוויתן', ומה אנחנו יכולים ללמוד על עצמנו

איזה סרט לראות?
 

כשישבתי בתיאטרון החשוך, לא יכולתי שלא להרגיש קרבה עם צ'רלי, גבר שנאבק בהתמכרות ובמשקל שלו, ולהסתכל עליו בצורה שהיא שלי, כמי שנאבק בדימוי גוף ובקבלה עצמית. . אמנם החוויות שלו אינן החוויות שלי, אבל יש חיבור אנושי משותף אליו ובו אנו רואים זה את זה ולאחר מכן את עצמנו.





סרטו האחרון של הבמאי דארן ארונופסקי, הלוויתן, הוא חקר מורכב וטעון רגשית של דימוי גוף, קבלה עצמית וכוחו של הקשר האנושי. בכיכובו של ברנדן פרייזר (עליו הוא מועמד לראשונה לשחקן הטוב ביותר לפרסי האוסקר הקרובים לשנת 2023) כמתבודד במשקל 600 פאונד בשם צ'רלי, הסרט מזמין את הצופים למסע אישי עמוק של טרנספורמציה וגאולה, כאשר צ'ארלי מבקש לפייס טעויות העבר שלו.

בבסיסו, הלוויתן הוא מחקר אופי, כאשר פרייזר מציג הופעה מטורפת בתור צ'ארלי ששווה ללב ומנצח. באמצעות תיאור הניואנסים שלו של המאבקים והניצחונות של צ'ארלי, פרייזר מאיר אור על החוויות שלעיתים קרובות מתעלמים מהן של אנשים הסובלים מעודף משקל, ומאתגר את הצופים להטיל ספק בדעות הקדומות וההטיות שלהם. בעיקרו של דבר, זהו חקירה רודפת וקרבית של מאבקו של אדם אחד עם בידוד, התמכרות ותיעוב עצמי.



כשבריאותו של צ'רלי מתחילה להידרדר ויחסיו עם העולם החיצון הופכים מתוחים יותר, הוא חייב להתעמת עם השדים שמציקים לו במשך שנים. הבימוי של ארונופסקי מופתי, שוזר יחד חוטים שונים בסיפורו של צ'רלי לכדי נרטיב מרתק ומהדהד רגשית, ולוכד את העגום של קיומו בפרטים חזותיים ושמיעתיים מדהימים. הצילום חזק, עם צילומים עוצרי נשימה של השממה הקרה והבית הצפוף שלו מהווים רקע הולם למסע האישי של צ'רלי.

הסרט מטפל בנושאים כבדים כמו דימוי גוף, קבלה עצמית וחיבור אנושי | A24

אחת החולשות הפוטנציאליות של הלוויתן היא הדרך בה הוא מטפל בסוגיית סטיגמת המשקל. למרות שהסרט הוא בסופו של דבר חגיגה של גיוון גוף וקבלה עצמית, חלק מהצופים עשויים למצוא את התיאור של המשקל והבעיות הבריאותיות של צ'רלי כמרעישות מדי, וההתמקדות בהופעתו הפיזית עשויה לחזק סטריאוטיפים והנחות שליליות לגבי אנשים הסובלים מעודף משקל.



אולי לארונופסקי יש כוונות טובות אבל התפיסה שלו יכולה להיתפס כחקירה בעייתית בסופו של דבר של דימוי גוף וקבלה עצמית. התיאור של המשקל והבעיות הבריאותיות של צ'רלי הוא לעתים קרובות סנסציוני וחסר ניואנסים, מה שעשוי לחזק סטריאוטיפים שליליים ולהנציח עמדות מזיקות כלפי אנשים הסובלים מעודף משקל. בנוסף, הניסיון של הסרט לקדם גיוון בגוף וקבלה עצמית נפגע מהסתמכותו על הופעתו הפיזית של צ'ארלי כנקודת עלילה מרכזית, שעלולה להרחיק צופים שאינם מתאימים לסטנדרטים של יופי מסורתיים. הוא נופל בטיפול בסטיגמת משקל ובנושאים אחרים הקשורים לאנשים הסובלים מעודף משקל, וזה מה שהופך אותו למסוכן: כי הסרט הוא זֶה חָזָק.

מה שבלט לי באמת היה חקר המורכבות של מערכות יחסים אנושיות בסרט: ממערכת היחסים המתוחה של צ'רלי עם בתו אלי (בגילומה של סיידי סינק) ועד לחברות שלו עם האחות שלו, ליז (בגילומה של הונג צ'או), הלוויתן הזכיר לי. שהחיים, הפגמים והכל, אינם ולעולם לא יהיו סרט דיסני; כמה שרוצים להרכיב את המשקפיים הוורודות האלה כל יום, הזמן שבו אנחנו מסירים אותם בסוף, משמש תזכורת לכך שהחיים מוזרים, ומערכות יחסים מוזרות עוד יותר, וזה עושה את זה שווה את זה.



צוות המשנה מבשר הופעות נהדרות | A24

ובעוד שהיו רגעים של שברון לב ועצב (כמו שתמיד יש בעולם סרטי האינדי), הלוויתן הצליח למצוא רגעים של תקווה וריחוף שהשאירו אותי מכור מההתחלה ועד הסוף. בסופו של דבר, הלוויתן הוא סרט שמותיר רושם מתמשך - לא רק בגלל הביצועים העוצמתיים והצילום היפה שלו, אלא בגלל חקר המצב האנושי. זוהי תזכורת שהחיים מבולגנים, אהבה מבולגנת, ולפעמים, אפילו הדברים הקטנים ביותר יכולים להשאיר את ההשפעה הגדולה ביותר.

כשהסרט מגיע לסצינה האחרונה שלו, המסך, במקום להפוך את עצמו לשחור, מציף אותנו באור - ואני רוצה להאמין שזה מציע לנו את עצם המסר של מה שהסרט מעביר: תקווה.

זה לא כל כך חשוך, אחרי הכל.

התמונות באדיבות A24